מאת איתמר רוגובסקי

מבוא

אם נחשוב על עבודת היועץ כעל אמנות המסייעת לנסח “שאלות טובות”, ולא כעל מקצוע המספק תשובות מוחלטות המבוססות על ידע קודם, הרי שעלינו להעמיק וללמוד את אמנות השאלה. נראה לנו מובן מאליו שעלינו ללמוד לתת תשובות, לדעת מהם הפתרונות ולספק אותם. על כך מתבססות היעילות והאפקטיביות שלנו. לעומת זאת, אין אנו סבורים שעלינו ללמוד לשאול, לחזק את השאלה.

האם קיימת אמנות של “השאלה הטובה?”.

במאמר זה נטען שתוקפן של התשובות תלוי  ומותנה באיכות השאלות. שאלות בעלות ערך למראית עין הן פעמים רבות שאלות מוטעות, שאינן “השאלות הנכונות”,  “אינן השאלות שעלינו להציג”, והן יובילו אותנו לתשובות שגויות, חסרות ערך מעשי, או לפתרונות דלים ועלובים. אם אכן כך הדבר: עלינו ללמוד:

  1. להבחין בין שאלות “אמיתיות” ושאלות המוליכות למבוי סתום.
  2. לנסח שאלות שיוליכו לתשובות מועילות.

אחת מ”דרכי החשיבה” השונות היא פיתוח החשיבה המוליכה לפעולה על סמך איכות השאלות ותכונותיהן. התחום שבו נלמדים “אופני החשיבה” נחשב לפרי-פילוסופיה (Periphilosophy) והוא מתבסס על עקרונות פסיכולוגיים כמו גם על “צורות אובייקטיביות” של החשיבה האנושית (Leisegang 1951) . כך אנו מוצאים “אופני חשיבה” שונים, “דפוסי חשיבה לוגית” שונים, למרות שהשכל הישר, ה”יומיומי”, אומר ש”לוגיקה יש רק אחת”. לדוגמא: צורת החשיבה המעגלית; הדיאלקטיקה; פירמידת המושגים; המתמטיקה האוקלידית; האנטינומיה; המיאוטיקה (Mayeutics)   וכד’ (Pepper, 1942) . צורות חשיבה אלה תלויות במידה רבה ב”שדה” שבו שרוי האדם החושב  ובו הוא  פועל, והן שומרות על מידה של תלות יחד עם מידה של אוטונומיה מתוכן המחשבה (Stofer, 1956). לאופני החשיבה מסוג הערעור, המיאוטיקה, ההזמה או “אמנות השאלה” יש תקדימים אצל סוקרטס ובמחשבת ימי הביניים (Quaestio, Disputatio).

 

אמנות השאלה של סוקרטס

לסוקרטס אין שום דוקטורינה מהותית, שום תזה בסיסית. רצונו שכל אחד יהיה השופט של עצמו: הוא עצמו אינו מביע אף דיעה משלו, אלא שבאמצעות שאלותיו הוא מאלץ כל אדם לבחון את עצמו. יותר מאשר ללמד את האחרים, שומה על כל אחד לבחון את עצמו ולעזור לאחרים לבחון את עצמם. סוקרטס אינו שואף להפיץ את “הידע” בסביבתו, אך אין הוא רוצה לחיות בבידוד, אלא בחברת בני אדם ועבור בני האדם, בדיאלוג. שיטתו של סוקרטס פירושה לגרום לבני האדם לדעת את עצמם, להראות להם שהדבר קשה ושהם טועים כאשר הם סבורים שהם יודעים, שהם יודעים את עצמם ושהם סומכים על הידע שלהם. כל הרע מקורו בחוסר ידיעה הנחשב בטעות לידיעה (פסודו-ידע). דיאלוג/חקירה סוקרטית מעין זו גורמת לשומע לעבור שינוי, היא מערערת, מאלצת אותו להתבונן בעיני עצמו, לרכז את תשומת ליבו בכיוון בלתי שגור. הבחינה הסוקרטית מטרתה לגרום לנו לאבד את השלווה, להגיע לחילוקי דעות עם עצמנו ולקדם אותנו בחיפוש אחר דרך חדשה. סורקטס מפתח את המיומנות המיאוטית הזו: לפתח פוטנציאלים הטמונים בנו מבלי להביא “ידע” מבחוץ, יהא אשר יהא תחום הידע. מיומנותו של סוקרטס התבטאה ביכולת לשכנע ולהניא. שיטתו לא היתה הצגה של הדברים כי אם דיאלוג, ומעל לכל – חקירה. בשיטתו אין זלזול בידע. היא מייצגת התנגדות להמשך החשיבה מתוך זחיחות, מוסכמות, בטחון ותחושת מנוחה על זרי הדפנה. הידע מתמצה, ביסודו של דבר, במגבלה ובאתגר.

הכעס הרב שעורר עליו סוקרטס נבע, קודם כל, מכך שהוא התערב באותו תחום שבו האנשים מתנגדים להתערבות יותר מכל: חייהם שלהם. בעזרת חקירותיו המתמידות, גרם סוקרטס להופעתו של משהו שלפנים לא היה קיים, לכאורה: בעיה. שיטתו מציינת את הגילוי של בעיות בלתי-צפויות, שהן הבסיס למציאת פתרונות. הופעת הבעיה מפיגה את ה”ידע” השגוי, את המוסכמות, את הבורות הנסתרת ואת שביעות הרצון המזוייפת (Brehier, 1952) .

 

שאלותיו של סוקרטס

סוקרטס אינו עונה. הוא יעשה כל דבר לפני שיענה לשאלה, אם תוצג בפניו. כאשר מישהו משיב הוא נוטל את דבריו ומנסה להפריכם. תוך חקירה, הוא מכוון אותו לראות שדעתו מכילה סתירה פנימית. איש אינו יכול להפיק תועלת מלמידה עד אשר ישתחרר מן המושגים שהוא נעול בהם, המונעים ממנו ללמוד. עליו לבדוק ולבחון תחילה את מה שהוא סבור שהוא יודע. סוקרטס, על ידי השאלות, אינו מניח לנשאל לדבוק בגישתו הסבילה, כי אם מאלצו להשתתף באופן פעיל בגילוי של מהי ואיזוהי הבעיה, משימה שסוקרטס הוא המכוון והמוציע לפועל שלה. שאלותיו של סוקרטס אינן רטוריות, הוא עצמו תקוף ספקות והוא מחפש כמו האחרים, יחד איתם (Mondolfo, 1959) . הוא שואל וחוקר בעניין שנחשב בעיני האחרים מובן מאליו, מכוון לצורת שאלה בסיסית שניתן לתאר בצורה הסכמטית הבאה: (Blackson, 1995) .

האם כל מה שהוא F הוא F ?

מה גורם למה שהוא F שיהיה F ?

מה גורם למה שהוא F שלא יהיה F ?

דוגמא 1:

האם כל מה שמכונה ארגון הוא ארגון?

מה גורם לכך שארגון יהיה ארגון?

מה גורם לכך שארגון יחדל להיות ארגון?

מה בדיוק נגרם מארגון?

דוגמא 2:

מהו הדבר בחברה שלנו שאנו מכנים ארגון?

מה גורם לכך שהחברה שלנו תהיה החברה הזאת?

מה אינו החברה שלנו?

מהי התוצאה של האיפיונים שלנו?

 

השאלות של מתערבים בני-זמננו

קיימות כיום מספר שיטות של חקירה אשר, למרות היותן שונות זו מזו, מיישמות את “אמנות השאלה” בצורה פחות או יותר מובנית, כשמטרתן לגלות בעיות, להגדיר בעיות בצורה שונה, להכיר בחוסר הידיעה, להבחין בין תפישות שגויות עליהן מתבסת צורת הפעולה, החשיבה וההרגשה שלנו, לגלות דרכים אלטרנטיביות שיוליכו לפתרון בעיות אפשרי  וטוב יותר. שיטות אלה – שונות זו מזו, ועם זאת, בעלות מצע משותף – מציעות לנו אוסף כלים של “אמנות השאלה” שהמתערב יכול לרכוש. כלים אלה יעשירו אותו ויגבירו את מיומנויותיו לסייע ללקוחותיו. מבחינה מסוימת הן מממשות בצורה עדכנית את השקפת העולם והפרקטיקה של סוקרטס. כמו כן, ניתן לראות בהן מחווה למי  ששילם בחייו על העזרה והאומץ לשאול. בהמשך נציג את “צורות השאלה” של הנציגים הבולטים ביותר של “אמנות השאלה” במדעי ההתערבות.

 

אמנות השאלה של קארל ר. רוג’רס

רוג’רס אינו רואה עצמו כמתקן התנהגות ולא כפרשן של ההנעה הבלתי-מודעות. הוא פועל כמי שמאפשר ללקוח לחוות הערכה בלתי-תלויה של המתערב, כשהוא משחרר אותו מן הצורך לארגן את התנהגותו בצורה הגנתית. באופן זה הוא מצליח לשמר את החרדה של הלקוח בגבולות אופטימליים, כך שהלקוח בעצמו ישקול את מעשיות השינוי בהתנהגותו. ההתערבות על-פי רוג’רס מתבססת על סדרת עקרונות המהווים את הדוקטורינה שלו, ואשר ניתן לסכמם באופן הבא:

  1. כל פרט הוא מרכז של חוויה הנתון בשינוי מתמיד.
  2. המציאות אינה אוסף של נתונים בעלי ערך חיצוני לפרט, אלא רק מה שאותו אדם תופס וחווה.
  3. הפרט, כשלם מאורגן, מגיב לעולמו כפי שהוא חווה אותו.
  4. שאיפתו החזקה של האדם: להאבק למען הגשמה ומימוש עצמי.
  5. ההתנהגות האנושית מכוונות אל המטרה שהיא מימוש הצרכים במישור הפיזי והחברתי, כפי שהללו נתפסים.
  6. דעתם של האחרים תורמת לכך שאדם יתנהג בצורה מסוימת. כל נטייה  להתנהג בצורה מנוגדת תעורר חרדות וסימפטומים שונים.

המתערב, בכך שהוא מקבל את הלקוח כפי שהוא – בקבלו את התנהגותו באופן שאינו ביקורתי – תורם להקטנת החרדה, מאפשר לנסות ולבחון צורות אחרות של תחושה, מחשבה ופעולה: להעז לפתור את הדברים בכוחות עצמו  (Heine, 1960).

שאלותיו של רוג’רס

להתערבות על-פי רוג’רס אין שלבים מוגדרים היטב. הלקוח, יותר מאשר המתערב, הוא זה שממלא את התפקיד המרכזי בחיפוש אחר הדרך הרצויה. שאלותיו של רוג’רס מכוונות לכך שהלקוח עצמו יעמיד לבחינה:

א.        את תפיסותיו, את העיוותים, ההשמטות, ההשקפות הלא-מוכחות.

ב.         את הצורך להתנהג או להרגיש בצורה מסויימת שגורמת לו לאי שביעות רצון   ולכשלון.

נוכל לסכם את הנקודות העיקריות של הדיאלוג בצורה הבאה:  (Rogers, 1966)

  1. קדם-דיאלוג:  א – הגישה

האם אני רואה את הלקוח שלי כזכאי וראוי בזכות עצמו?

באיזו מידה משתקף הדבר במישור ההתנהגות?

אולי אני מזלזל בו או שופט אותו דרך התנהגותי?

האם אני מכבד את זכותו להכוונה עצמית, או שבעצם אני מאמין שאני אוכל

לכוון את חייו טוב יותר?

עד כמה הצלחתי להתגבר על הצורך והרצון לשלוט בלקוח שלי?

האם ברצוני שהלקוח שלי יבחר את ערכיו שלו, או שמא ההתערבויות שלי מונחות על ידי השכנוע (לרוב בלתי מוצהר) שהוא יהיה מאושר יותר אם  יתיר לי לבחור את הערכים, הנורמות והמטרות שלו עבורו?

 

  1. קדם-דיאלוג: ב – יישום הכלים

             האם ההתערבויות שלי הן הצהרתיות, ולכן שיפוטיות, בהתאם לרגשותיי ולתיאוריות שלי כמשקיף מן החוץ, או להפך, הן מובעות כהשערה בהתבסס על רגשותיו של הלקוח שלי?

האם ההתערבות שלי היא סבילה, “laissez faire” , או מתמקדת באמת בלקוח, מנסה להבהיר ולסייע לו להבהיר לעצמו את רגשותיו?

האם ההתערבות שלי היא אמיתית או שהיא ניסיון מוסווה לכוון את הלקוח בעודי מעמיד פנים שאני מאפשר לו לכוון את עצמו?

האם אני מקשיב ללקוח כמשקיף מבחוץ או שאני באמת מנסה לגרום ללקוח להקשיב לעצמו?

  1. דיאלוג: דוגמאות לשאלות

הביקורת שלהם מאוד מפריעה לך. נכון?

האם אתה נמצא במאבק מתמיד לזכות בהכרה?

האם אתה מנסה לומר שאתה מוצא שמה שאמרת קודם לא היה לגמרי נכון?

באיזו צורה מה שאתה מספר לי משפיע על עבודתך?

האם זה הכיוון שבו אתה הולך עכשיו?

האם קשה לך הידיעה שיש בידך הכוח לגרום לכשלונם של הכפופים לך?

 

אמנות השאלה של כריס ארג’יריס

תרומתו העיקרית של ארג’יריס לתאוריה היא בכך שהציג בשפה ובמודל של המדע הפורמלי את תרומתם של מתערבים בולטים כפי שהתפתחה ונעשתה במהלך העשורים הקודמים. המתערבים השולטים בשיטות ההתערבות שנוצרו במסגרת מדעי ההתנהגות, וביחוד במדעי התובנה, לא ימצאו אצל ארג’יריס שיטה מקורית. מכאן שהשפעתו העיקרית תימצא בחוגים האקדמיים, המסוגרים בהגדרות הפורמליות ונוטים שלא לערערן. ארג’יריס, למרות זאת, מעניין אותנו בשל הישום המעשי של שיטתו בקרב ארגונים והנהלותיהם. יתרונו בכך שהוא מציג בפירוט דוגמאות של התערבות המבוססות על המודל שלו. ארג’יריס לוקח את שיטתו מסקוט (Scott, 1969) פון רייט (Von Wright, 1972) וקפלן (Kaplan, 1964), המבחינים בין התפיסה התיאורטית והלוגיקה שבביצועה, כפי שהיא מוצגת על ידי הלקוח, והתפיסה בשימוש, כפי שניתן להסיק עליה מהתנהגותו של הלקוח.  (Argyris, 1977).

שתי התפיסות הללו – ה”מוצגת” וזו ש”בשימוש” – הן לרוב מנוגדות.

לדוגמא, התיאוריה המוצגת היא זו של הדמוקרטיה התעשייתית, בעוד שהתיאוריה שניתן להסיק מהתנהגותו של הלקוח היא אוטוריטית. תהליך ההתערבות מתבטא  בחשיפתן של “התיאוריות בשימוש”, השולטות בהתנהגויות הלא-יעילות של הלקוח, כך שמתאפשרת בחינתן המודעת. מאמציו של הלקוח להגן על ה”תיאוריות בשימוש” שלו, עלולים למנוע ממנו למידה של התנהגות שונה והשוואת ה”תיאוריות בשימוש” שלו עם אלטרנטיבות אחרות. ארג’יריס שואל מבייטסון את המושג של Deutero-Learning   (Bateson, 1952): למידת הלמידה, הבחנה בין למידת פעולה ולמידת ההנחות המנחות התנהגות מסויימת, הקובעות איזו “תיאוריה בשימוש” מכוונת פעולה זו. במובן זה, חשיפתה של “התיאוריה בשימוש” מתבטאת בחשיפה ובחינה מודעת של ההנחות המוקדמות המכוונות התנהגות זו, כך שלפני הלקוח נפתחת האפשרות לחשוב על אלטרנטיבות חדשות ולבחון אותן. ארג’יריס עורך באופן שיטתי את “התיאוריות בשימוש” המנחות את מאמצי ההתערבות שלנו. הוא יוצר פרדיגמה דיכוטומית המבחינה בין שני מודלים: מודל I  ומודל II.

מודל I מתאפיין בהתנהגויות הגנתיות, היחסים בין המשתתפים הם נוקשים, היחסים מתאפיינים בשאיפה להגדיל רווחים ולצמצם הפסדים עד כמה שאפשר, יותר מאשר בשיתוף פעולה. הנורמות השולטות הן של קונפורמיות, אנטגוניזם וחוסר אמון. חופש הפעולה לבחון ולחלוק מידע חדש הוא מצומצם, נטילת הסיכונים קטנה. יש תופעות של צנזורה,  צמצום של חופש הביטוי  והנכונות לבחון רגשות שליליים האשמות, אינטלקטואליזציות, נסיונות להגן על עצמך ועל האחרים. נמצא גם שקיפות מעטה, ואימותים חסרי תוקף של ההנחות המנחות בצורה פתוחה וגלויה. מודל I בא לידי ביטוי בארגונים בעשיית דברו של הבוס בלי לשאול שאלות, להגיד לבוס מה שהוא רוצה לשמוע, לעשות את העבודה המלוכלכת שהבוס לא רוצה לעשות, וכו’.

מודל II מייצג את הקוטב הנגדי למודל I וכולל למידה והכרה בחוסר התפקוד ובנזקים הנגרמים ליעילות של ארגון הפועל לפי מודל I. אחת מן הסכנות שבפרדיגמה (מודלI-מודל II ) היא המבנה הדיכוטומי שלו, ממנו נובעת האפשרות – שנתקלים בה לא מעט – לפיה מודל II של ההתערבות אינו אלא תיאוריה מוצהרת, מעין מודל I בתחפושת: על ידי כך רק יוצרים מחדש את מה ששאפנו לבטל. לכך יש להוסיף את השימוש הציני במודל II (Rogovsky, 1985) .

שאלותיו של ארג’יריס

שאלותיו של  ארג’יריס מטרתן לחשוף את “התיאוריה בשימוש”, ליצור שקיפות בארגון ולתרום לאימוצן של תיאוריות פעולה יעילות יותר תוך שינוי הנחות היסוד הנמצאות בבסיס הפעולה. להלן מספר דוגמאות של צורת החקירה היכולה לסייע להשגת מטרה זו: (Senge, 1992)

מהם הפערים שאתה יכול להצביע עליהם בשיקול הדעת שלך?

האם יש לכם נתונים אחרים או מסקנות אחרות?

כיצד הגעת להשקפתך?

איזה נתונים או נסיבות יוכלו לגרום לך לשנות את דעתך?

איזה ניסוי נוכל לתכנן יחד שיניב מידע חדש?

מה יש במצב הזה שגורם לכך שכל-כך קשה לנהל דיון פתוח?

האם ברצוננו להתגבר על המכשולים? איך נוכל לעשות זאת?

מהי המחוייבות שלך לתיאוריה או להשקפה המוצגת?

האם היא באמת משתקפת בהתנהגותך?

 

אמנות השאלה של מילטון ה. אריקסון

התערבות , עבור אריקסון, פירושה בראש ובראשונה פיתוח של יכולת ההתבוננות: לגלות מה אופייני ויחודי אצל הלקוח, כדי שילמד צורות התנהגות חדשות, על ידי חשיפת רצונותיו של הלקוח ותוך כיבודם. יחד עם זאת, יעשה הדבר תוך הצגת מטרות לשינוי שהמתערב מעבד על סמך ההתבוננות בשינויים שעובר הלקוח וסוג המסרים המביאים לשינויים הללו. (Haley, 1973)

הלמידה  והשינוי מתבצעים תוך דיאלוג. ג’פרי זייג (Zeig)  מדגיש מספר נקודות שאריקסון עומד עליהן:

  1. אל תבוא עם דעה מוקדמת על הלקוח.
  2. עליך לשאול לשינויים פרוגרסיביים.
  3. עליך ליצור קשר עם הלקוח בשטח שלו ובשפתו שלו.
  4. עליך ליצור מצבים חדשים בהם הלקוח יוכל להיווכח ביכולתו לשנות את אופן התנהגותו, רגשותיו ופעולתו: לגלות משאבים במצבים בהם הלקוח רואה רק מגבלות ואינו רואה הזדמנויות.

במובן זה, ההתערבות על-פי אריקסון היא שיטה אסטרטגית שבאמצעותה מוצב הלקוח במסגרת בלתי רגילה, המאפרת לו להכיר באפשרויותיו, להביע אותן ולהרחיבן. (Wittezaele, 1994).

שאלותיו של אריקסון

איך  נוכל לסכם תהליך התערבות גאוני ומורכב כמו של אריקסון? אולי באופן הבא, ביודענו שאנו חוטאים לו בזאת בהצגת השתקפות חיוורת ובלתי מספקת את שיטתו:

צעדים מה לשאול את הלקוח/

את עצמך

מה לא לשאול את הלקוח/

את עצמך

 

1. להתבונן

 

מה אומר/עושה הלקוח?

מה הוא אינו אומר/עושה?

מה ברצונו לומר/לעשות?

מה אינו רוצה?

כיצד הוא מביע זאת?

 

באיזו קטגוריה עלי לסווג את התנהגותו של הלקוח.

 

2.  לגלות את הדפוס

האופייני, להבהיר

את המצב

 

מהם הערכים שלו?

מהו הדימוי העצמי שלו?

במה הוא מאמין?

מה הוא רוצה להשיג?

מה צורת ההתנהגות האופיינית לו?

 

כיצד לסווג את הפרטים?

כיצד להרחיב או להגדיל

את ההתבוננות הנ”ל?

 

3. להגדיר את מטרת

השינוי?

 

 

מהי המטרה הקונקרטית בעתיד הקרוב?

מה הצעד הראשון?

 

מה צריך להשיג, או מה יש לעשות, לפי התיאוריה המוקדמת שלי על הלקוח?

 

 

4. להזמין לשנות, לכבד

את רצונו של הלקוח

וליצור מחוייבות

 

האם אתה רוצה לשנות?

האם אתה רוצה לקבל עזרה?

מתי ברצונך להתחיל?

 

נכון שאתה רוצה לקבל עזרה?

איך יתכן שאתה רוצה להמשיך בצורה כזאת?

 

 

5. ליצור מצב בלתי רגיל

כדי שהוא ישתנה

בעצמו

 

 

מהי נקודת השקפתך?

מה לא מאפשר לך להשתנות?

מה גורם לך להשתנות?

איזה מצב יש ליצור כדי לתת לך הזדמנות להשתנות?

 

לנסות לאלץ אותו לשנות את צורת המחשבה שלו:

איך לשלוט בשינוי?

איך לאלץ אותו להשתנות?

איך לשבור את ההגנות שלו?

 

 

אמנות השאלה של הנאורו-לינגוויסטיקה

(ניאו-לינגוויסטיקה)

הלקוחות שלנו, בין אם הם חווים שיתוק או חוסר יכולת לנסות אלטרנטיבות, או קשיים בלמידת דרכים חדשות (למרות רצונם לעשות כן), חוסמים את יכולתם לראות את האלטרנטיבות הללו מכיוון שהם תופסים את העולם מנקודת מבט של מודל מנטלי מצומצם. אנו, בני האדם, חייבים ליצור לעצמנו מודלים כדי לייצג את העולם. המודלים הללו מאפשרים לנו להבין את העולם, להתמצא, להתפתח ולהישאר בחיים. אלא שאת המודלים המנווטים, הטנטטיביים והחלקיים האלה אנו נוטים לתפוס ולהפוך לסופים, אמיתיים ומוחלטים. אנו מחליפים בין מפת ההתמצאות – המודל – והמציאות, והטעות הזו גורמת לנו להנציח תשובות שאינן מתאימות לשינויים ולהסתפקות במודל מצומצם ודל של העולם. הניאורו-לינגוויסטיקה מעמיקה בלימוד המנגנונים שמהם נובעת טעות זו. היא מגלה שהמנגנונים באמצעותם אנו יוצרים מודלים שימושיים הם אותם מנגנונים שמהם נובעת הטעות של הבלבול בין המפה ובין המציאות שהיא מייצגת. כלומר, שמנגנונים אלה ממלאים תפקיד שימושי ובה בעת מביאים ליצירת הטעות. מכאן, שמדובר בניסיון להוציא לפועל את תפקידיהם המועילים ולבטל את השפעותיהם השליליות. במונחים כלליים, הניאורו-לינגוויסטיקה מזהה שלושה מנגנונים: ההכללה, ההדחקה והעיוות (Bandler, 1980) .

המנגנונים

  1. הכללה:

תהליך מנטלי שבו חוויה אחת מסוימת הופכת למייצגת ונתפסת בתור הקטגוריה הכללית שהיא מהווה חלק ממנה או מקרה פרטי שלה.

דוגמא:

מועיל/ מעשיר – מועיל מאוד לחוש כאב עם כישלונו של פרויקט מסוים ולהגיע  למסקנה ה”מכלילה” שיש ללמוד פרויקטים בצורה מעמיקה.

לא מועיל/מחליש  – להביא את ההכללה הזאת למסקנה שהפרויקטים הם מסוכנים, ולכן לעולם אין להביאם לידי ביצוע. מדובר בצמצום והגבלה של היכולות והאפשרויות שלנו ללא צורך.

  1. הדחקה:

תהליך מנטלי שבו היבטים מסויימים של המציאות מוצאים מן המודל המייצג את המציאות הזו, בעוד היבטים אחרים מקבלים תשומת לב.

דוגמא:

מועיל/מעשיר  –  לסלק גירויים רבים על מנת להתמקד במשימה אחת או בהיבט מסוים שלה.

לא מועיל/מחליש  –  להתעלם מסימני אזהרה, או סימנים המורים על הזדמנויות, או שינויים המבוססים על הכללות קודמות כמו:

(אזהרות)                    “אין להן חשיבות”

(הזדמנויות)               “שום דבר מזה לא ניתן לעשות”

(שינוי)                         “העולם אינו משתנה אף פעם, מה שהיה הוא שיהיה”.

  1. עיוות:

תהליך מנטלי שבו היחסים בין חלקיו השונים של מודל מיוצגים בצורה אחרת מיחסיהם עם המציאות הנוכחית.

דוגמא:

מועיל/מעשיר  – כאשר אנו משתמשים בדמיון כדי לחדש, לפתור בעיות בצורה יצירתית, להמציא מודלים חדשים, לייצג את המציאות בצורה אמנותית.

לא מועיל/מחליש – כאשר היחסים במציאות משתנים, להימנע מלחוות את השינויים הסותרים את המודל המנטלי המייצג את המציאות הקודמת.

*          למשל: כאשר הרווחיות והתחרותיות תלויות באיכות, להתעקש שהן תלויות אך ורק בהגברת התפוקה.

*          או: להמנע מיצורו של שעון דיגיטלי כי “זה לא שעון” – אין לו מחוגים, צירים, גלגלי שיניים וכו’.

 

השאלות של הנאורו-לינגוויסטיקה

מטרתן של השאלות הנאורו-לינגוויסטיקה היא לערער ולהפיג את השפעותיהם השליליות של המנגנונים הללו כך שלקוחותינו יוכלו להרחיב את המודל שדרכו הם תופסים את המציאות, לגלות אלטרנטיבות חדשות ולהגביר את אפשרויותיהם להשיב בצורה הולמת ויצירתית למציאות זו, או ליצור מציאות חלופית.

מודל הבהרת המפה שאלה כיוון
 

 

 

ה

חסרה מסגרת התייחסות.

נושא או מושא לא ברורים.

דוגמא: “האנשים פשוט לא לומדים”.

(הם, הנשים, הדברים, וכו’).

 

“איזה אנשים בדיוק?”

 

לציין למי מתייחסת ההצהרה

 

ד

 

ח

 

ק

 

השמטה פשוטה

מרכיב מפתח מושמט ממבנה השטח.

דוגמא: “אני מבולבל”.

 

השמטה השוואתית

התייחסות בלתי מפורשת במבנה השטח.

דוגמא: “יותר טוב לא להגיד כלום”.

(יותר טוב/יותר גרוע, קל/קשה, וכו’)

 

 

“בקשר למה בדיוק אתה

מבולבל?”

 

 

“יותר טוב ממה, בדיוק?”

 

 

למצוא את המרכיב החסר במצב הבעייתי.

 

 

לזהות ולציין את הקריטריון להשוואה.

 

 

ו

 

פועל לא מדוייק

פרטי הפעולה או היחס לא מוגדרים.

דוגמא: “היא מעצבנת אותי”.

 

“איך בדיוק היא מעצבנת אותך?”.

 

להגדיר את הפעולה או התהליך במצב הבעייתי.

ת כינוי

התייחסות לפעולה או תהליך בתור דבר או ארוע.

דוגמא: “יש תסכול בנישואים שלי”.

 

“מהו הדבר שמתסכל אותך?”.

 

להשיב את הפעולה שעוותה ל”ארוע” להגדרתה כ”תהליך”.

שיפוט

הצהרה שיש בה שיפוט ערכי בלי לציין מי המצהיר או כיצד הגיע להצהרה.

דוגמא: “לא טוב לחשוב על הרגשות של עצמנו”.

 

“לא טוב למי? על סמך מה?”

 

לזהות את המקור ו/או הקריטריון שהוביל לשיפוט.

 

מודל הבהרת המפה

 

שאלה כיוון
 

 

 

ה

כ

 

לוואים אוניברסלים

הכללה מוגזמת

דוגמא: “הוא תמיד עושה את זה ככה”.

(תמיד, כולם, אף אחד, אף פעם, הכל).

 

 

 

“תמיד? לא היו מקרים בהם פעם אחרת?”

 

למצוא דוגמאות נגד למצב המגביל.

ל

ל

ו

ת

 

פעלים/ביטויים המביעים רצון וצורך אמירות המזהות כללים או מגבלות התנהגות.

צורך: (חובתי, אני צריך, עלי, אני מוכרח)

דוגמא: “לגברים אסור להפגין רגשות”.

אפשרות: (אני לא יכול, בלתי אפשרי, וכו’).

דגוגמא: “אני לא מצליח ללמוד את החומר הזה”.

 

 

 

“ומה היה קורה אם כן?”.

 

“מה מונע בעדך?”

 

לזהות את תוצאות הכלל או המגבלה.

 

לזהות את הגורם לסימפטומים של המצב הבעייתי.

מודל הבהרת המפה

 

שאלה כיוון
 

 

 

 

 

קריאה מנטלית

הכרזה על החוויה הפנימית של האחר.

דוגמא: “הוא חשוב שאני מכוערת”.

 

“איך את יודעת שהוא חושב כך?”.

 

לזהות את הקריטריון או המקור למידע האמור.

 

ע

י

ו

ו

 

סיבה ותוצאה

יחסי סיבה-תוצאה בין גירוי מסויים ותגובה. (גורם ש, מביא ל, מעורר, שם אותי, וכו’).

דוגמא: “הטון שלו עושה אותי עבצני”.

 

“איך בדיוק הטון שלו מעצבן אותך?”

 

לזהות כיצד נוצרת הסיבתיות בין הגירוי והתגובה.

ת

י

ם

 

הקבלה מורכבת, כאשר שתי חוויות שונות מקבלות אותה משמעות.

דוגמא: “הוא צופה בטלויזיה בלילות, הוא לא אוהב אותי”.

 

“איך משתמע מהצפייה ב-TV שהוא לא אוהב אותך?”

איך זה משתמע מזה?

 

לאמת את תוקפו של היחס האמור.

 

הנחה מוקדמת

אמונות שלך המושלכות על האחר.

1.  “הוא לא יהיה מאושר בנישואים

האלה”.

2. “אתה רוצה לראות ערוץ 1 או ערוץ

2?”.

3. “כשתהיה יותר חכם תבין את זה”.

 

 

“מה גורם לך להאמין

ש…?”

 

 

לערער את האמונה.

מקורות.

 

Argyris Ch. – Schon D.A. Theory in Practice

Jossey –Bass Pub., Washington, 1977

Bandler R. –Grinder J. The Structure of Magic

Science and Behaviour Books Inc., San Francisco, 1975

Bateson G. “Social Planning and the Concept of Deuterolearning”

Sc. Phil. Rel., Harper Brothers, New York, 1952

Blackson T.A. Inquiry, Forms and Substancies

Kluwer Ac. Pub., London, 1995

Brehier E. Historia de la Filosofia

Editorial Sudamericana, Buenos Aires, 1956

Haley J.Uncommon Therapy: The Techniques of M.H.

Erickson

Norton, New York, 1973

Kaplan A. The Conduct of Inquiry, 1964

Heine R.W. Psychotherapy

Prentice – Hall Inc. New Jersey, 1960

Leisegang H. Denkformen, 1951

Mondolfo R. Socrates

EUDEBA Ediciones, Buenos Aires, 1959

Pepper S.P. World Hypothesis, 1942

Rogers C.R. Client-centered Therapy

Houghton Mifflin Co., Boston, 1966

Rogovsky I. “Don Kashov” Consulting Style in: “Cooperation and Competiton between Consultants”. (Aided by Financial Assistance from Simon Mirelman Fund, Hebrew University of Jerusalem) IODA First Conference, Shoresh- Israel, 1985

Scott R. The Making of Blind Men

Russell Sage Fun. New York, 1969

Senge P. The Fifth Discipline

Doubleday, New York, 1990

Stofer H.Die Mondernen Ausatze zu einer Logik der Denkformen, I.

Zeitschift fur Philosophishen Forshung, X, 1956

Von Wright. G.H. On So-Called Practical Inference  Acta Sociologica, 1972

Wittezaele J.J.- Garcia T. A La Recherche de L’Ecole de Palo Alto

Seuil Editions, Paris, 1992